<h1>יחוסי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך ר' הלל בריה דר' ולס</h1>
<h2>דף לו.</h2>
גרסינן בסנהדרין פ' אחד דיני ממונות הל' דיני ממונות הטמאות והטהורות וכו'. ובפ' הניזקין הל' דסיקריקין [נ"ט ע"א] אמר רב אנא הוי במניינא דר' וכו'. עד אמר רבה בריה דרבא ואיתימא ר' הלל בריה דר' ולס שאני מניינא דר' דכולהו מן הצד הוו מתחלי. ירושלמי [פ"ד ה"ז] רב פנחס וחלקיה בש"ר סימון אתפלגין ר' יוחנן ורשב"ל חד אמר דינינו כדיניהם וחד אמר אין דינינו כדיניהם מ"ד דינינו כדיניהם (כדיניהם) ניחא ומ"ד אין דינינו כדיניהם מה מקיים ויאמר יהודה, מה יקיים ויאמר ממוכן, פי' דאותה שעה כשבא יוסף אצל אחיו ויתנכלו להמיתו פתח יהודא בדינו ושם גדולים ממנו ועדיין לא יצאו מכלל בני נח, וכן ושתי אותן שבעה שרים [הקטן היה] ממוכן דהא קחשיב לבסוף וזה מן הצד, ואסיק ראו דבריו של יהודה, ראו דבריו של ממוכן. והירושלמי חולק על גמרא דידן [מגילה י"ב ע"ב] דאמר ר' אבא בר כהנא מכאן שהדיוט קופץ בראש. והירושלמי [שם] מסיק רב פפא בש"ר הושעיא אף בפסול משפחות מתחילין מן הצד, וההיא דמסיק התם (אמ) בתלמוד דידן אמר רבה בריה דרבא ואי תימא ר' הלל בריה דר' ולס אומר מימות משה ועד ר' לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד בתחילת הספר הזה כת' הפירוש והסדר מתחיל משה קיבל תורה מסיני וכו'.
<h2>דף סא:</h2>
גרסינן במס' ע"ז פ"ר ישמעאל [נ"ב ע"ב] הל' נכרי מבטל ע"ז שלו ושל חבירו, מתני ליה לר' שמעון בר' נכרי מבטל ע"ז שלו ושל חבירו פי' אבל לא של ישראל. אמר ליה ר' שניתה לנו בילדותך נכרי מבטל ע"ז שלו ושל ישראל ומתמהינן דישראל מי בטלה. אמר ר' הלל בריה דר' ולס לא נצרכא שיש לו שותפות בה, מעיקרא סבר אדעתה דנכרי פלח וכיון דנכרי מבטל דנפשיה דישראל נמי בטלה ולבסוף סבר ישראל אדעתא דנפשיה פלח וכי מבטל נכרי דנפשיה, דישראל לא מצי מבטל. הכא משמע אי פשיט לן דישראל ודאי אדעתא דנכרי פלח בטלה ולא הויא ע"ז דכיון דלא קבלה עליה באלוק ולא כלום היא וקשיא לי ההיא דסנהדרין פ"ד מיתות [ס"א ע"ב] דפליגי אביי ורבא בעובד ע"ז מאהבת אדם או מיראת אדם דאביי אמר חייב ורבא אמר פטור, לאביי חייב דהא פלחה ולרבא פטור אי קבלה עלה באלוה אין אי לא לא. לרבא ניחא דלא קבלה עליה אלא אדעתיה דאחר פלח לה משום הכי קסבר ר' מעיקרא כיון דאדעתיה דנכרי פלחה לה לע"ז לאו ע"ז היא לישראל משום הכי מבטל לה, אלא לאביי דתלי טעמא בעבודה להודות לא שנא קיבלה ולא שנא לא קיבלה מאי טעמא בטלה, ודוחק לפרש ישראל אדעתיה דנכרי פלח כל זמן שהגוי עובדה אף הוא עובדה וכשהגוי מבטל אף הוא אין דעתו לעבוד עוד היל' תלה דעתו בדעת נכרי ותיבטל קמ"ל דאדעתיה דנפשיה פלח לה האי ישראל, וכיון דבשעה אחת פלחה שוב אינו בטילה עולמית חלקו. והא (דא"ר) [דאמרינן] בההיא פירקא גופה [ע"ז נ"ד ע"א] איזהו נעבד כל שעובד אותן בין בשוגג בין באונס ומסיק רמי בר חמא דהאי אונס שאנסוהו גוים והשתחוה לבהמתו דידיה וכדמסיק רבא ובפרהסיא אע"ג דבפרהסיא יהרג ואל יעבור כיון דאונס הוא אימא לא יהא נעבד דליתסר לגבוה קמ"ל דאסור כשאר נעבד ברצון ושעת השמד פרהסיא היא והיינו אליביה דר' ישמעאל דדריש בפ' אין מעמידין וחי בהם ולא שימות בהן בצינעא ולא תחללו בפרהסיא, אבל לר' אל[י]עזר דדריש כל המצוות כולן קורא אני בהן וחי בהן ולא שימות בהן חוץ משעת השמד אבל ע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים לעולם יש לו לקיים ואהבת בכל נפשך ואפילו נוטל את נפשך נ"ל דאפילו אנסוהו בצנעא והשתחוה לבהמתו הרי נעבד ואסור לגבוה. ולקמן בע"ה אפרש מי היה ר' הלל בריה דר' ולס. ויש להזכיר ההיא דהעור והרוטב [חולין קכ"ח ע"א] אמר ר' ירמיה הרי אמרו המשתחווה לחצי דלעת אסורה. ובתוספתא דתמורה [פ"ד ה"ב] פרק הנרבע, נעבד בין משלו בין משל חברו בין לפני הקדשו בין לאחר הקדשו בין בשוגג בין במזיד פסול לגבי מזבח באונס כשר ברצון פסול, נמצא דאונס זה בצנעא וכדרבא, והדר מסיים [שם ה"ג] איזהו נעבד כל שעובדין אותו בין באונס בין ברצון, ואונס זה בפרהסיא דלא תקשי רישא לסיפא.
